והרי הודעה שהתקבלה זה עתה.
אירוע גביע בדולח חלקי התרחש ביקום שאינו חלק מהיקומים הנוגעים לנו.
פרטים מיד.
הוא שומע את זה. שריטות. מאחורי דלת שלא יכולה להתקיים. הוא. לא. יכול. לזוז.
הוא פוער את פיו, מוכן לצרוח. שאמא'לה ואבא'לה יבואו. בבקשה.
הדלת נעלמת ברטט.
הוא לא צורח. אחרי נצח, אחרי שניה, השמש מתחילה לצבוע את השמים מחוץ לחלון. הוא הולך ליטול ידיים ולהתפלל שחרית.
⌛️
מאוחר יותר, אב ובן הולכים לבית כנסת. בדרך דויד מלכסן אליו מבט.
"אתה בסדר?"
הוא בסך הכל כמעט שחרר מפלצות על העולם.
אולי. אולי הוא רק משתגע.
"אני חושב שהיה לי ביעות לילה."
לידו, אביו נאנח.
יאנוס רוצה לעצור, לשפשף את הקרקע ברגל, מזווית העין רואה שאביו…
אף אחד מהם לא מזכיר שטכנית, אתה לא אמור לזכור את אלו…
אביו מהנהן לבסוף.
"רוצה לדבר על זה?"
והם כבר מגיעים לבית כנסת. אולי אביו ישכח. בתקווה.
יש שקט צלול באוויר. כמה מטרים מהם, ענפים מתנדנדים.
טליה מבולבלת מעט, מופתעת, המשחק שלה נקטע בשל הבזק חדשות. והחדשות… נשמעות מסתוריות.
'והרי ידיעה שהגיעה זה עתה, לפני מספר רגעים נוגעים לעניין, התרחש אירוע גביע בדולח חלקי. פרטים מיד.'
היא מפנה את הפנים לנקודה שרירותית, מכווננת את הכוונה שלה.
"אבא, מה זה אירוע גביע בדולח? ומה זה אומר אם זה חלקי?"
לידה שער מופיע בחלל, והאבא שאליו התכוונה יוצא אליה. לאחר רגע הוא מתיישב לידה.
הוא מהנהן, וכעבור נשימה מתחיל.
"ובכן, מדובר בצורה מאוד נדירה של פריחה."
היא מטה מעט את הראש, מנסה לוודא.
"כשביקום מסוים מופיעה צורה של טלפורציה?"
הוא מחייך מעט.
"כשביקום הזה יש רק עולם אחד עם חיים, ורק אחד הזנים בעולם הזה נחשב לתבוני."
הגבות שלה מטפסות בהפתעה.
הוא ממשיך.
"הזן במקרה הזה הינו בני אדם, לפחות מספיק קרוב. ו…"
הוא עוצר לרגע, היא מדמיינת שהוא מנסה לוודא שהוא לא מטעה אותה.
"מדובר בפרט יחיד, שאולי או אולי לא, בעל חוש על מציאות כלשהו. ובעצמו עובר את השינוי כל הדרך לרמה של איש שערים או צורה אחרת של מחשל עולמות."
היא פשוט ממצמצת לכמה שניות מנסה לעכל.
"זה בכלל אפשרי?"
הוא מרים גבה. כן, זה אפשרי. רק מאוד מאוד לא סביר.
היא מפנה את מבטה חזרה למרקע. תודעתה משתלבת בחזרה עם מערכת התקשורת.
אביה מצטרף.
"וואו. אנחנו באמת איתרנו דבר כזה."
ההפתעה בהצהרה שלו מרגיעה אותה. זה מבהיר לה שההלם שלה מוצדק.
היא מהנהנת לעצמה ונזכרת במשהו. תשובה שהיא לא בטוחה שקיבלה.
"למה הכוונה ב-חלקי?"
הוא שומע את השאלה ומתחיל לפרט.
"האדם הזה יצר את השער לראשונה, אך לא פתח אותו. השער עצמו היה למקום שלא קיים ביקום שלו."
או… המחשבה שלה הגיעה אליו. האישונים שלה התרחבו. פרטים הגיעו אליה מהמערכת.
הוא יצר דלת לעולם מפלצות?! ובגלל שהוא לא פתח אותה, זה לא התממש למשהו אמיתי…
אביה מהנהן. פחות עונה, יותר חושב בעצמו על המשמעות של מה שהם שומעים כרגע.
היא ממשיכה לחזור לעצמה על מה שנאמר להם.
אבל זה היה מספיק דומה לכמה יקומים אמיתיים ומשך את תשומת הלב שלהם.
ההפתעה שלה עיצבה כל חלקיק במחשבות שלה. של שניהם.
הם התנתקו מהמערכת.
"אבא מה הולך לקרות להם?"
אביה מהרהר בשאלתה.
"החוק די ברור כאן, אם לא יצרנו את היקום האמור, אסור ליצור קשר בשום צורה עם אלו שלא יכולים לעשות זאת בעצמם אלינו. יוצאי הדופן הינם מוגדרים היטב, זה לא אחד מהם.
אם השער שלו בזמנו היה מגיע לאחד היקומים בתחום ההגמוני שלנו, זה היה אפשרי, אבל הוא לא, אז הם מחוץ לתחום שלנו."
טליה נושכת את השפה שלה בתסכול.
”אבא, הם אוכלים בני אנוש ביקומים הללו.” היא מנסה לא לגלות שום נימה של רגש. להראות שאיננה מגזימה, מדגישה. אלא מתארת עובדות יבשות.
אביה נאנח.
”אלא אם באמת יפלשו אליהם, מי מאיתנו שילך אליהם ל… מה, לאמן אותו? יהיה שם לבד, ללא תמיכה, ויאסר אם וכשיחזור.”
היא נושפת. מלמלת חצי לעצמה.
”אלא אם אחרי זה באמת האלו יפלשו אליהם…”
הוא חושב לעצמו, שאולי הילד פשוט יפתח בעצמו את השער כראוי. אבל, כן. היא צודקת. הוא לא אומר זאת. היא עדיין יודעת.
”אבא, אני חושבת שאלך לישון.”
הוא מהנהן, ואז.
”את מתכוונת ללכת אליהם.”
היא מכווצת שפתיים.
”לא אמרתי זאת.”
הוא מהנהן.
”נכון, את לא, אם את מתכוונת ללכת לאנשהו, אל תשכחי להגיד לאבא שלך.”
”כמובן אבא’לה.”
הוא מהנהן ומרים גבה.
”את מבינה ש-”
היא קוטעת אותו.
”פלישה מצד עולמות אלו תהיה הכרזת מלחמה, למעשה, גם אם לא במפורש."
הוא שואף לרגע.
”אז זה מאוד לא סביר.”
היא ממצמצת לרגע. הכתפיים קופצות מעט.
”בדיוק כמו ילד בן 14 שבתוך שנה, ללא התערבות חיצונית, הופך בעצמו לאיש שערים.”
שניהם מחייכים. חיוכים מאוד מתוחים. רדודים.
גרסה (כמעט) סופית Images made with AI